אני זוכרת ששכבנו במיטה ובבוקר כשקמתי את עוד ישנת עם הגב אליי ואני הסתכלתי על העורף שלך והגב שלך ואני עדיין זוכרת בדיוק את התמונה הזאת, כמה שהיית יפה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, זאת אהבה . התמונה הזאת. ככה נראית אהבה. זאת הייתה הנקודה שהבנתי שאני פשוט אוהבת אותך. אני מאוהבת בך. וזהו אין מה לעשות עכשיו. אין דרך החוצה אין את המשחק הקבוע שלי , להעיף אנשים לפני שאני נהיית קרובה אליהם יותר מידי , או לשחק להם בראש עד שהם תופסים שכל ועוזבים ואני שמחה כי אני יודעת שאני עשיתי את זה אז זה לא באשמתי
אני לא נמשכתי אלייך. לא. לא בצורה המינית והפשוטה שאני נמשכת לבחורים.
אני א ה ב ת י אותך, וזה משהו שאנשים שלא עברו את זה לא יכולים להבין, איך אפשר להיות מאוהב בבן אדם ולהמשך למין השונה ממנו.
וכשעזבת שברת לי את הלב ולא חשבתי שאני אוכל להיות אותו דבר יותר .עד עכשיו זה עדיין החיים לפני שהגעת והחיים שאחרי . ואז לאט לאט זה הפך להיות האהבה והגעגוע הדכאון של להתגעגע למשהו שלא יחזור ופחות לגעגוע אלייך עצמך ואח'כ זה הפך ליגון והלכאה עצמית, זה באשמתי. למה. אני עשיתי את זה. זה תמיד ככה. אני עדיין לא מבינה למה עשית את זה וכנראה שלעולם אמשיך רק להעלות השארות כי לא אמרת לי את זה חד וחלק... אבל היום כשישבתי בחצר ועישנתי סיגריה, ככה כששום דבר מיוחד לא קרה, אחרי 3 שנים , פתאום הבנתי פתאום תפסתי כמה שזה לא משנה מה קרה אחרי או לפני... מה שמשנה זה שאני יודעת עכשיו איך נראית אהבה מבפנים. וכמה שהיא יפה. וכמה ששווה לחיות בשבילה. ככה זה כנראה עובד בחיים, פתאום באמצע שום מקום, זה יכול להיות כשאתה יושב ברחוב וחושב או שוכב במיטה ושומע מוזיקה, פתאום משהו מאוד גדול חובט בך ומשנה לך את כל החיים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה